חוה שרה (הומינר) שפירא

כלליקורות חיים



קורות חיים מתוך 'סיפורים ירושלמיים'


ר' שלמה יצחק וחוה שרה שפירא
(מתוך "סיפורים ירושלמיים" כרך ד' מאת נתן אנשין)
מבין המראות הירושלמיים העתיקים, מלפני כשבע עשרות שנים, אנו דולים - כמו מתוך ערפל, כמו מבעד למסך עבה שיצרה סביב עצמה, דמות מאירה באור חזק - את דמותו הטהורה של רבי שלמה יצחק שפירא.
רבי שלמה יצחק, ספרא-דדייני של בית-דין הפרושים בעיר, ואף על פי כן, כה טמיר ונעלם מעיני הבריות. מקומו תמיד בפינה חבויה, קולו כמעט ולא נשמע, כאילו נשמר שלא ישגיחו בו. סובב-הולך הוא בשקט-בשקט, חושש להטריד את זולתו; להיות לטורח על מישהו במשהו.
קומתו לא-גבוהה, גיוו צנום, זקנו צר, זהבהב; מהלך בעינים מושפלות תדיר. רק הקרובים אליו יודעים כי הינו צדיק נשגב, פיו אינו פוסק מגירסה, "ממעט באכילה, אכילה חטופה פעם אחת במעת-לעת, וממעט בשינה, שינה קטופה על הריצפה הקשה. ונוסף לזה מרבה בתעניות וצומות בכל עת צרת הכלל והפרט" - כפי שכתבו אחריו בקובץ ישן "קול תורה" (גליון כסליו-טבת תרצ"ג).
רבי צבי פסח פראנק, גיסו, ידע יותר מאחרים עד היכן מגעת מדריגתו. פעם אחת, כשרבי שלמה יצחק יצא לשליחות מטעם בית דינו, תוך שהוא מדקדק וחוזר ומדקדק, מה בדיוק עליו למסור למשולחו, ורושם כל מילה - אך יצוא יצא, ענה ואמר רבי צבי פסח לכל הניצבים: "ער איז פרימער פון אונז אלעמען" (הוא ירא וחרד יותר מכולנו) - כך סיפר לנו רבי שלום אייזן, שנכח בשעת מעשה.
"והלא למי שולחים הביד"ץ לקרוא - לכל שבור ורצוץ," אומר לנו הבן, רבי מנחם שפירא - "לכן כה חשש אבא, שמא יאמר מילה אחת מיותרת. מוסר היה לנקראים אל בית הדין, פתק במעטפה סגורה, וחיש-מהר נעלם, באין אומר ובאין דברים."
אחות רבי שלמה יצחק, גיטע מלכה, היתה אשתו של רבי צבי פסח פראנק. אחותו השניה, חנה, היתה אשת רבי אריה לוין. רבי צבי פסח ירש את כסא ראב"דות בין הדין שעל ה"חורבה", מרבי חיים יעקב שפירא, סב אשתו, שכיהן כראב"ד עוד בבית דינו של רבי שמואל סלנט.
בשנת תרס"ג, כשעלה שלמה יצחק, הנכד בן השש-עשרה, מקובנה ירושלימה, עדיין מצא את סבו רבי חיים יעקב יושב כראש בית הדין בחצר חורבת רבי יהודה החסיד.
בישיבת "עץ-חיים" שבאותה חצר, ידעו גם ידעו, כי רבי שלמה יצחק מחביא הרבה. "היה עמקן בגמרא-פירוש-תוספות, והגיד סברות ישרות, שדעת חכמים נוחה מהם" - כותב ת.פ. (שם), כנראה ר' תנחום ב"ר צבי פסח פראנק.
ובאילו חכמים מדובר - הלא באריות שחיו באותו דור!
"אני ראיתי כתבים של חידושי-תורה מאבי" - אומר לנו הבן, ר' משה שפירא. ואילו הבן, רבי מנחם, זוכר ארון גדול של ספרים, שאותם ירש אביו מסבו רבי חיים יעקב, ובתוכו מגירות מלאות כתבים משל האב ומשל הסב. בשביל הספרים הרבים הללו לא היה מקום בבית הקטן, והחזיקוהו בבית הכנסת של ר' אריה לוין, בשכונת "משכנות". היו שם גם כמה ארגזים מלאים מכתבים של דברי תורה, מהם בני שמונים עמודים, שהתכתב עם אביו רבי דוד, רב בקובנה - מוסרת לנו בתו הקטנה של רבי שלמה יצחק, מרת שולמית, הנקראת על שם אביה.
"כמה היו אחי תנחום וגיסי מנחם זקס אוהבים להשתעשע בדברי-תורה עם שלמה יצחק!" - אומרת הרבנית אסתר רוזובסקי - "תמיד אמרו, שיש לו ידע בכל תחום."
"בילדותו של שלמה יצחק," סיפר אחיו, ר' שמואל אהרן, שהתגורר בסינסינטי-ארה"ב, "חיפשנוהו פעם במשך כמה שעות. לבסוף מצאנוהו בבוידם, בין ספרי-גניזה, יושב בין הדפים הקרועים ומדפדף... התברר, שעבר ברחוב וראה עגלה מובילה 'שמות', הלך אחריה והמתין עד שתרוקן את תכולתה, כאן בבוידם, עלה לשם וישב לקרוא."
אך עד יום מותו סבורים היו אנשים, כי "שמש בין דין" זה אינו אלא יהודי של משניות... שכן מנהג היה לו לגרוס הרבה משניות. ספר משניות קטן החזיק תדיר בכיסו, ו"בכל שעה קלה שהמתין למישהו, בקשר עם עבודתו (כשליח בית-דין), היה תיכף מוציאו מכיסו ולומד בו." (שם)
בכל עת מצוא, כשאי-אפשר ללמוד בעיון, כמו למשל, כשבתו הבכירה, ראשע, חלתה בעיניה בילדותה ולא יכלה לסבול את אור היום - ישב עמה שעות רבות מאחורי ארון, תחת וילון, קילף לה אגוזים וגרס משניות בעל-פה. או למשל, כאשר כאבו לו שיניו, מרוב עוני ורמת טיפול נמוכה באותם ימים, סובב הלוך ושוב בבית ושינן משנה אחר משנה.
מבלי להביט על שושלת הרבנות שלו, בן אחר בן עד רבי לייבלה קובנר, נינו של רבי לייבלה וילנר, התנדב כאן לחברא-קדישא. פעם הלך להר-הזיתים עם החברה-לייט (אנשי גחש"א), כדי לקבור מת. ישב בצד ללמוד משניות, שקע בלימוד ולא שם לבו כי החברים כבר קברו את המת והלכו להם. נחבא בין הקברים מפחד הערבים, ועם אור היום חזר הביתה, אל בני ביתו המודאגים.
***
ר' אהרן קרמר, ישיש מלא חכמה, שכנו משכבר הימים ב"כנסת החדשה", כששאלנוהו לדמותו של רבי שלמה יצחק שפירא - הייתם צריכים לראות באיזו דחילו-ורחימו התעטף - כמי שמדבר על צדיק גדול. "היה שתקן, לא החזיק מעצמו ולא כלום, הירבה בטבילות, במקוה הצונן של בתי-ראנד" - אמר לנו ר' אהרן.
"היה זה יהודי מן הזן שאיננו עוד, שמראהו החיצוני כלל לא הסגירה את פקחותו" - מתארו מישהו אחר. ובאותה חוברת "קול תורה" אנו קוראים, כי ב"תפקידו רב-האחריות, בתורת שליח בית דין, נתגלה מצפונו הנקי והטהור. עם כל היותו שתקן ועניו, פה הכירו את רבי שלמה יצחק ז"ל בכל גדלותו הנפשית. למרות היותו נחבא אל הכלים - דבריו הקצרים והשקולים אמרו הרבה וקלעו אל המטרה."
מי שהכיר את הבת ראשע כהן (נסתלקה בניסן תשנ"ו), את הבן רבי שמואל (נסתלק שביעי של פסח תשמ"ט), את הבן ר' לייב (נסתלק י"ח טבת תשנ"א), יודע לאיזה סוג יהודי הכוונה.
"אני זוכר אותו מילדותי, כמתוך חלום רחוק. זוכר אני את הלויתו; היא נעצרה תחת חלונות בית הכנסת של ברוידא. שם הספידוהו" - אומר לנו ר' יצחק שוטלנד, איש בתי ראנד.
אכן כך נדפס באותו גליון ישן: "הרה"ג ר' אריה לוין, הרה"ג ר' ישראל איסר שפירא והרה"ג ר' יחיאל מיכל טוקצינסקי הספידוהו בדברים חמים ותארו את ערך האבדה שאבדה ירושלים בכלל ובני ביתו בפרט, שנשארו בלי אב ובלי מפרנס, ה' ירחם עליהם."
- "שמא זוכר אתה את שרה אשתו, החנוונית?" - שאלנו לאיש שיחנו. "הו, א פארצייטישע אידענע (יהודיה של פעם)" - ענה.
אף היא היתה אומרת על רבי שלמה יצחק בעלה, שהשאירה אלמנה צעירה, תוך שהיא מנגבת דמעה: "חייתי עמו עשרים וחמש שנים, ואף פעם אחת לא שמעתיו מרים קול על ילד." וכשהיו הילדים משתוללים מאד, וביקשה הימנו לגעור בהם, היה משיבה בנחת: "ילדים קטנים הם. לכשיגדלו יבינו." פעם אמרה שרה לבן-זקוניה, ר' משה: "לאביך לא היתה מרה" - - -
"מדי יום ביומו, לאחר תפילת ערבית" - סיפר לנו ר' אברומ'ל אייזנבך - "היה רבי שלמה יצחק שפירא פונה לחדר הקטן שבצד הפאלוש (חדר הכניסה) של בית-כנסת 'ראנד', שם לא היתה באותה עת תאורה, ניצב ליד החלון ונהם חרישית, במשך כשעתיים" - - -
- "מה עשה באותן שעות ארוכות?" - שאלנו את ר' אברהם. אמר לנו: "כנראה שפך שיחו בינו לבין קונו."
ר' זעליג וולמן זוכר את רבי שלמה יצחק, עוד מבתי-נייטין, כאשר נוהג היה לעמוד כך בפינה אחת, לאחר תפילת שחרית, וללחוש עד צהרי-היום. בין היתר גרס אז שמונה-עשר פרקים משניות.
***
שרה שפירא, עם ה"שאל" (צעיף) השחור המכסה את ראשה ויורד על פי מידותיה - הו, איזו עדינות ירושלמית מקורית סימלה. רבים משכונות כנסת, ברוידא, מונקאטש וראנד עדיין זוכרים אותה היטב (נסתלקה י"ח אייר תשכ"ב). על אף דוחקה ויסוריה - שום אנחה, שום טרוניה על הזולת, שום בקשת מנוחה. רק הריבונו-של-עולם; רק זהירות מעבירות ודקדוק במצוות.
כשעזב אותה בעלה, רבי שלמה יצחק, לאנחות, עם תשעה ילדים, היתה בת ארבעים ושתים בלבד. בתה הקטנה טרם נולדה. הדבר ארע ביום שלישי אחד, כ"א כסליו תרצ"ג, לאחר ששה שבועות, מערב יום כיפור, שבהן רתוק היה למיטתו בגין שיתוק חלקי, לא עלינו.
ובשנים העניות-המרודות ההן בירושלים העיר, כאשר בכל בית נאבקו קשות לצרכי קיום, לא היה מי שיכול היה להכניס לה אפילו פרוטה שחוקה. אמרה להיות חלבנית, אבל איך תצא לבתים לחלק חלב? מי יטפל בילדיה הקטנים? גמרה אומר להיות חנוונית.
בתוך ביתה הצר מכרה דברי מכולת, כשיחד עם זאת היא מטפלת בילדיה, מהם אחד משותק בכל גופו, ישעיה. כאן הקשיבה בסבלנות אין קץ לסיפוריה של ה"פרוילין" (רווקה זקנה) הגלמודה; הגישה תבשילים ליצחק המסכן; בישלה דגים לשבת עבור זו שבאה ביום חמישי, ואפתה עוגה בשביל אחרת שבאה ביום שישי. כאן היתה ראשקע הבודדה סמוכה על שולחנה מדי שבת, במשך עשרים שנה. גם כשחלתה ראשקע שלחה לה סעודות שבת ומועד הביתה. לאלמנה אחת סידרה מקור פרנסה - לשאוב מים עבור השכנים, וכשזו חלתה גם כן, נהגה לשלוח לה ארוחות סדירות לביתה.
כל אותן אומללות ושבורות הטרידוה בחבילי סיפורים, חוזרים על עצמם. לא שעתה אל הילדים שטענו נגדה: "עד מתי תניחי להן להפריע לך עד כדי כך?" לקוחות היו נכנסים, ממששים כל מוצר, מטרידים אותה בשאלות, ולבסוף לא קונים דבר, אך היא רק עומדת ומזהירה את הילדים העוזרים על-ידה: "כאשר אתם שוקלים קמח, סוכר, מלח, או מודדים שמן, היזהרו להוסיף על המשקל ועל המידה. שכן גזל כזה, לא נדע אפילו למי להחזיר."
חולת מעיים היתה שרה, אבל בקיץ כבחורף, ביום שישי בשעה 12 כבר סיימה את כל ההכנות לשבת-קודש והתיישבה לקרוא "צאינה-וראינה" של פרשת השבוע. כשהיו ילדיה קטנים, היתה ערה לצורך כך כל ליל חמישי. גדר זה גדרה לעצמה עוד בבית אביה, רבי שמואל הומינר (סבו של רבי שמואל, בעל "שמירת הלשון").
גם באותו צהרי יום שישי, שבו הביא ר' אריה לוין, לראשונה, את רבי שלמה יצחק לבית אביה, כדי להציעו לה לחתן, כבר ישבה עם הצאינה-וראינה בחדר הכניסה.
וגדרי הקדושה בימים ההם: היא ישבה בחדר הכניסה ואך הביטה בו בעוברו אל החדר הפנימי. אך רבי שלמה יצחק עצמו, סיפרה לימים, אפילו לא הרים את עיניו. כך נגמר השידוך.
***
תלמיד-חכם ואמיד היה ר' שמואל הומינר. מכספו נבנו כמה בתים במאה שערים. ביתו היה הראשון שנבנה בשכונה. זה הבית עומד עדיין על תילו, על יד "שער ליפתא", בתחילת רחוב חוני המעגל. גם בית היתומים דיסקין נבנה מכספים שתרם והתרים. במשך כמה שנים החזיק את המוסד על חשבונו הפרטי - כך כותב נכדו, ר' חיים הומינר, בקונטרס על המשפחה.
שתי נקודות פשוטות אך מאלפות, על אופיו של ר' שמואל, מתוך הקונטרס שנדפס בסוף ספר יוסיפון, מהדורת הומינר:
* "היה מתפלל בהתלהבות גדולה. היה מספר מעשה ביהודי ירא-שמים בעיר סלוצק, שנטל ככר-לחם בשתי ידיו ואמר: 'אילו היה שכל בקדקדו של ככר זה וניתן לו כח הדיבור, הרי היה רוקד מרוב שמחה על שזכה ומברכים עליו את שם ה' הגדול והנורא.' בשעה שסיפר זאת, בערו פניו כלפיד-אש, התנועע בכל גופו וחזר כמה פעמים על המשפט האחרון: 'הרי היה רוקד משמחה על שמברכים עליו את השם!'"
* "העיד על עצמו, שמאותו יום שלמד בחדר את הכתוב 'מדבר שקר תרחק', והוא כבן ארבע שנים, קיבל עליו קבלה מוחלטת, שלא ישקר לעולם. סח ר' יצחק שלמה בלוי: 'איש אמת היה ר' שמואל. לא משה מפיו אמיתה של תורה, אמיתה של הלכה. עילוי היה, תלמיד-חכם מופלג שנועד לגדולות, אך לא רצה להכנס לעולם הרבנות והדיינות, משום שאיש אמת היה, ולא היה מוכן להקריב אמיתה של תורה למען הנהגתה של תורה.'"
אביו של רבי שלמה יצחק, רבי דוד - שהיה רב בקובנה התחתית, בחלק הנקרא בפי הקובנאים: "דער גרינער בארג" (ההר הירוק) - הגיע לקראת חתונת הבן, שלמה יצחק, ירושלימה. אף רצה להשתקע כאן, אך האקלים הזיק לאשתו ונאלץ לחזור לעירו. הוא נפטר בד' לחודש אייר תרצ"ו, בגיל פ"ה, ונקבר בקובנה. אך עד יום מותו לא ידע שבנו רבי שלמה יצחק הלך לעולמו.
***
בת-זקונים היתה חוה שרה (השם חוה הוסף לה עקב מחלה בילדות) לאביה ר' שמואל הומינר. הוא הבטיח בעת כתיבת התנאים, כי כל עוד יחיה לא יחסר לה דבר. אך לדאבון-לב נפטר כשמונה חדשים לאחר החתונה, וחוה שרה נאלצה לפרנס את ביתה בעצמה, כדי שיוכל בעלה לשבת וללמוד. היא אפתה עוגות טובות, והיתה מוכרתם לחיילים האנגלים.
מרוב צערה מת בנה הראשון עם לידתו. אז חלתה גם במעיה וזקוקה היתה להישמר כל ימיה מקור. בשל כך מדהים לשמוע את אשר בפי בתה זקוניה, שולמית מוריס: "בימי מלחמת העולם הראשונה ישנה אמא בליל-חורף, בלי שמיכה. הערנו לה: 'הלא קר כל-כך!' ענתה בכאב-לב: 'כיצד יכולה אני להתכסות ולהתחמם כשדם ישראל נשפך?!'" - - -




31 מספר המבקרים באתר ברגעים אלו
מספר המבקרים באתר עד כה
() עדכון אחרון
Email:
עידכונים מהשבוע האחרון
עידכונים מהחודש האחרון