חנה דבורה (הומינר) סלמון

כלליקורות חיים


1. הספד ע"י נכדתה הבכירה אופירה קרקובר
2. הספד ע"י הנכד ד"ר שלמה שפירא

הספד ע"י הנכד ד"ר שלמה שפירא


בני משפחה יקרים!

אתמול, בשבת-קודש פ' חוקת נפטרה אחת מנכדיו האחרונים של זקננו הגדול ר' שמואל הומינר - מרת חנה דבורה סלומון ז"ל. אמש הובאה למנוחות.

מצורף כאן הספד של נכדה ד"ר שלמה שפירא, שהעלה בטובו לפורום האתר:


אתמול בלילה הובאה למנוחות חנה דבורה סלומון לבית הומינר, מנכדיו האחרונים של ר' שמואל הומינר ברזינר. אני מצרף כאן את ההספד שנשאתי בלוויה:

הספד
חנה סלומון לבית הומינר נולדה בירושלים בשנת ה'תרע"ז (1917) עוד בתקופת השלטון העותומני. היא זכתה לחיים ארוכים ומלאי עניין, בעיר אותה אהבה כל כך - ירושלים. אם הייתי צריך לסכם את חייה במילה אחת הייתה זו המילה 'ירושלמית'. הסבא שלה, ר' שמואל הומינר אשר היה ידוע גם בשם 'ברזינר', עלה עם כל משפחתו לירושלים מן העיר ברזין ברוסיה באמצע המאה התשע עשרה. עוד הרבה לפני הרצל, ר' שמואל הומינר ברזינר האמין כי גם ליהודים מגיעה ארץ משלהם וכי הגאולה תלויה במעשיו של כל אחד ואחד. והוא פעל לפי אמונתו יום וליל. משפחת הומינר היו מקימי השכונות הראשונות מחוץ לחומה, ורב שמואל היה אחד הדיירים הראשונים של שכונת מאה שערים.
חנה הומינר גדלה בעיר העתיקה ולאחר מכן במאה שערים, ולמדה להיות מורה, המקצוע אותו רצתה ובו עבדה כל ימיה. חייה משקפים את ההיסטוריה היהודית של ירושלים במאה האחרונה. בשנות השלושים התחתנה עם שמואל סלומון, גם הוא ירושלמי ותיק שהלך איתה דרך ארוכה עד שנפטר לפני שלושה עשורים. בשנת ה'תרצ"ט (1939), בזמן המרד הערבי, היא הותקפה על ידי פורעים ערבים בעת שטיילה עם כיתתה ליד נקבת השילוח (היום הכפר 'סילוואן') וניצלה בנס. אחיה פינחס נירצח בצעירותו על ידי חיילים בריטים בעת שרכב על אופניו ליד בית החולים ביקור חולים בירושלים. היא זכתה לראות בעצמאות ישראל, עברה את המצור על ירושלים, עבדה עשרות שנים כמורה, בצניעות ובאהבה, והקפידה על השפה העברית של משפחתה ותלמידיה.
בבוקר פרוץ מלחמת ששת הימים הייתה חנה הומינר בכיתתה בבית הספר 'המאירי' בקטמון, שהופצץ קשות על ידי הירדנים. היא סירבה לעזוב את הבניין המופצץ עד שפונה אחרון התלמידים למקום מבטחים. לאחר המלחמה היא לקחה אותי, אז ילד קטן, לראות את ירושלים המזרחית, הכותל והר הבית, וגבעת התחמושת. אני זוכר את סבתא גאה כל כך ששוב היא יכלה ללכת לעיר העתיקה, שכל כך הכירה ואהבה בצעירותה. היא הכירה כל בית וכל סימטה וכאב לה כל כך לראות את הרובע היהודי חרב ובית משפחתה הרוס עד היסוד. אך היא גם זכתה לראות את ירושלים מתפתחת וגדילה לעיר ואם בישראל של היום.
לפני כמה שנים כשביקרתי את סבתא בביתה ראיתי אותה עומדת לפני תמונה גדולה של כל משפחתה, שצולמה בערך בשנת ה'תרצ"א (1931), ואומרת, ספק לי ספק לעצמה, "אני האחרונה שנשארה". אבל את לא האחרונה סבתא. את חוליה אחת בשלשלת הארוכה של יהודים בירושלים ובארץ ישראל. את משאירה אחריך בנות וחתנים, שנים-עשר נכדים ונכדות, ועשרות נינים. כל אלו ממשיכים את דרכך וחולקים את אהבתך לירושלים וישראל.
כשאת הולכת מאיתנו היום סבתא, את מצטרפת לבעלך סבא שמואל, ולאחייך שמואל וחיים ופינחס, שהלכו לעולמם לפני שנים רבות. התפללי עלינו שנזכה לרחמי שמיים, אנו נזכור אותך באהבה תמיד.
נכדך שלמה שפירא


34 מספר המבקרים באתר ברגעים אלו
מספר המבקרים באתר עד כה
() עדכון אחרון
Email:
עידכונים מהשבוע האחרון
עידכונים מהחודש האחרון